בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שארעה ביום 21/12/2009. לטענת התובעות, בכתב התביעה, עת עמדה התובעת-2 (להלן: "
התובעת") עם רכבה בתחנת דלק, רכבו של הנתבע-1 (להלן: "
הנתבע") נסע לאחור ופגע בה.
לעומת זאת, טענו הנתבעים בכתב ההגנה, כי רכבו של הנתבע, חנה במתחם תחנת הדלק, כאשר ביקש לצאת ממקום החניה, נסע לאחור באיטיות, לאחר שבדק, כי השטח פנוי, בשלב זה הגיח רכב התובעת וביקש להיכנס לחניה, כאשר התובעת התקדמה לעבר הכניסה לחניה על אף שהבחינה מבעוד מועד כי רכב הנתבעים במהלך יציאה, ומכאן שלו הייתה התובעת, סובלנית יותר לא הייתה נגרמת התאונה. נטען עוד, כי בשל המהירות האפסית של רכב הנתבעים כלל לא נגרם לו נזק.
בעדותה בפני, סיפרה התובעת את מהלך התאונה והסבירה, כי אכן המתינה כדי שרכב יצא מחניה על מנת שתוכל להיכנס לחניה, לדבריה, הרכב יצא ופינה לה את החניה. או אז התקדמה כדי להיכנס לחניה, וראתה ג'יפ לבן חונה בתחנת התדלוק משמאלי, וראתה את פנסי הרוורס שלו דולקים ונעצרה, הוא לא הסתכל עליה, הכניס להילוך אחורי, נסע ופגע לה בפנס השמאלי.
במהלך החקירה הנגדית וכאשר הוגשו דברים שכתבה ושרטטה התובעת, הסתבר כי הלכה למעשה, בניגוד לעדותה, הרכב שפגע בה הוא זה שיצא מן החניה. התובעת, לכתחילה עמדה על גירסתה וטענה: "
אני זוכרת בירור שני רכבים..." (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 22) אולם לאחר שבית המשפט הראה לה את השרטוט שלה עצמה המדבר על רכב אחד השיבה: "
כשבית המשפט מראה לי את השרטוט, אני לא זוכרת, יכול להיות שמדובר באותו רכב" (שם, שם).
אכן משרטוט שהגישה התובעת ומדברים שכתבה עולה באופן ברור, כי מדובר היה ברכב אחד, אשר ניסה לצאת מחניה, אכן יצא בנסיעה לאחור, לאחר שפנה שמאלה לכיוון השער הסתבר שדרכו הייתה חסומה ונאלץ לנסוע שוב אחור, כאשר בינתיים התובעת התקדמה עם רכבה לעבר החניה, או אז במהלך הנסיעה השנייה לאחור פגע ברכבה.
עדותו של הנתבע, מתיישבת עם גירסתה המקורית של התובעת. הנתבע סיפר כי חנה עם רכבו בתחנת דלק וביקש לצאת מן החניה. הוא נסע אחורנית, נקט לדבריו את אמצעי הזהירות המקסימליים, התבונן במראות, השטח היה פנוי, נסע לאחור ולקח את ההגה שמאלה כדי לצאת, או אז זיהה שהוא קרוב מדי לקיר, שילב לנסיעה לאחור ונסע מספר סנטימטרים לאחור ואז ארעה התאונה. הנתבע הדגיש, שלא חלה עליו שום הוצאה בנוגע לתאונה, והסיבה שהגיע להעיד היא חוסר התרבות בכבישים, לטעמו לפני שחודרים לתוך מקום צר ראוי לתת לרכב היוצא להסתלק משם. לדבריו כשהחל לצאת, ראה את רכב התובעת כשהיה רחוק, כשנסע קדימה בניסיון לצאת הרכב היה שם, ברגע שראתה אותו נוסע קדימה, היא השתחלה פנימה. בחקירה הנגדית, השיב הנתבע, בכנות, כי אינו זוכר אם בנסיעה השנייה לאחור הסתכל דרך כתף ימין, בשלב זה לדבריו איבד את שדה הראיה ובינתיים התובעת-2, השתחלה מצד ימין. לדבריו, אם התובעת-2, הייתה ממתינה עוד מהלך אחד של היגוי, לא הייתה מתרחשת התאונה.
דיון והכרעה
הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את קרות מקרה התאונה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות וקביעת משקלן הראייתי. מטבע הדברים, תובע הינו בעל ענין ומעוניין בתוצאת המשפט. על כן, יש להתייחס לעדותו בזהירות הדרושה ולבדוק האם יש לה תימוכין או חיזוק כלשהו. כמו כן, יש לבחון את הגיונה של גרסתו, ובין היתר לבחון את העקביות בגרסה. ככל שישנו שינוי בגרסאות, ישפיע הדבר באופן ישיר על האמון שבית המשפט יוכל ליתן בגרסתו ועל האפשרות להשתית את העובדות על סמך עדותו.
במקרה דנן, ועל אף שאינני מייחסת לתובעת בשום פנים אי אמירת אמת מכוונת, בעדותה בבית המשפט לא זכרה התובעת את מהלך התאונה כהוויתו, והתיאור שנתנה אינו מסתדר עם דבריה הקודמים בכתב והשרטוט ששרטטה ולכן יש קושי לבסס דברים על עדותה.
לעומת זאת, השרטוט והצילום שהגישה כמו גם דבריה הכתובים של התובעת, מסתדרים היטב עם גירסת הנתבע, ולמעשה לפי עדויות השניים, הנתבע, היה במהלך יציאה מחניה עת שארעה התאונה, כאשר הספיק לצאת מן החניה ואף לנסוע קדימה, אולם היה צריך לתקן ולנסוע לאחור שוב, במהלך נסיונו של הנתבע, לצאת מן החניה, כאשר התובעת ראתה מלכתחילה את כל המהלך התקדמה התובעת לעבר החניה וביקשה לתפוס אותה. ככל הנראה התובעת טעתה לסבור כי משיצא הנתבע, מן החניה והחל בנסיעה קדימה, הרי שהכביש פנוי ויש בידה להתקדם לעבר החניה, אך הלכה למעשה, הוכח כי סברתה של התובעת הייתה מוטעית, ועל פניו ראוי היה שתמתין עד ליציאה מלאה של הנתבע מן החניה ועזיבתו את המקום.
אכן כשרכב יוצא מחניה, או מבצע מהלך אחר בכביש, ראוי להמתין ולאפשר לנהג הרכב להשלים את המהלך עד תומו, בדיוק מהחשש הזה, שיהא על אותו נהג לבצע תיקון נוסף של כיוון הנסיעה, במיוחד כך כשהמדובר בחניה צפופה בתחנת דלק.
מאידך, הנתבע, העיד על עצמו, כי אינו מסוגל לזכור האם בנסיעה השניה לאחור הסתכל לאחור דרך כתף ימין, והלכה למעשה הסתבר, כי לא ראה כלל את רכב התובעת לאחר שזה התקדם לעבר החניה. הנתבע, שראה את רכב התובעת טרם היציאה מהחניה, יצא מהנחה שרכב התובעת ימתין עד ליציאתו המלאה מן החניה אולם לא טרח לוודא זאת.
למותר לציין, כי נהג הנוסע לאחור חייב לוודא שהדרך פנויה, בהסתכלות במראות כמו גם בהסתכלות דרך כתף ימין. חובה זו חלה על כל נסיעה לאחור באשר היא, גם כשהמדובר ביציאה מחניה, ובנסיעה לאחור שהיא תכופה לנסיעה אחרת לאחור שבה ננקטו כל אמצעי הזהירות.
בנסיבות העניין, אני סבורה, כי שני הנהגים התרשלו. עם קצת יותר סבלנות ותשומת לב, ביד כל אחד מהם היה למנוע את התאונה. במקרה דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, לרבות הקושי בעדותה של התובעת, אני סבורה שנכון לחלק את האחריות בין הנהגים שווה בשווה, כך שלכל אחד מהם תיוחס אחריות של 50% לתאונה (השווה: תק 50368-05-11
משה עמר נ' אמיר פרצל (רחובות) (פורסם בפדאו"ר).
אחריות נהג הנוסע לאחור אינה אחריות מוחלטת בכל מקרה, גם על הנהגים האחרים לשית את ליבם ולצפות את הצורך של נהג אחר לנסוע לאחור לשם המשך הנסיעה, במיוחד כך כאשר מדובר ביציאה מחניה. במקרה דנן, אכן התרשמתי, כי אצה הדרך לתובעת, ומכאן אחריותה החלקית לתאונה.
באשר לנזק, הוגשה על ידי התובעות חוות דעת שמאי שלא נסתרה, התובעת-1, נשאה בתשלום לתובעת-2 לפי המלצת השמאי והפוליסה ובשכר טרחת השמאי. סך תשלומי התובעת-1 עמדו על 4,147 נכון ליום התשלום (ע"פ פירוט תשלומים לתביעה שצורף לכתב התביעה) ולפיכך הנתבעים ישלמו מחצית מסכום זה 2,073 ש"ח בצירוף הצמדה מיום 25/4/2010.
התובעת 2, שילמה דמי השתתפות עצמית בסך 1,018 ש"ח, העומדים על 1,119 ש"ח ביום הגשת התביעה, ולפיכך הנתבעים ישלמו לה מחצית בסכום זה - 560 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, י"א חשון תשע"ג, 27 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.